הילד שמקבל תפקיד של מבוגר - דפנה שם טוב פסיכותרפיסטית מוסמכת

ילדים שלא חווים ידלים רגילה – דפנה שם טוב מסבירה

ישנם ילדים שכבר בגיל צעיר מתבקשים לקחת על עצמם משימות שמעבר ליכולתם – לדאוג להורה, להיות אחראים ולמלא תפקיד שלא תואם את גילם.

כאשר האחריות הזו נמשכת שנים, הילד גדל לתוך תחושה שנטל עצום מונח על כתפיו.

מה שמתחיל כעזרה הופך להיות חובה תמידית.

טשטוש בין עזרה לאחריות מוחלטת

האם אני רק תומך, או שאני האחראי הבלעדי? הגבול מיטשטש, והתחושה היא שכל מצב של ההורה תלוי בי בלבד.

כאשר בריאות ההורה מדרדרת, "הילד המבוגר" מרגיש כאילו כשל בכל תפקידו. כל קושי אצל ההורה נתפס כאילו היה באחריותו האישית.

אותו דפוס ילדות – של דאגה בלתי פוסקת – מתעורר מחדש. האדם חוזר לחוויה הראשונית שבה היה אחראי יותר מהנדרש.

יחד עם התחושות הללו מתעוררת אשמה: "אולי לא עשיתי מספיק?", "יכולתי לתת יותר?". מחשבות אלו מכבידות על הנפש ומעוררות חוסר אונים.

מי שהתרגל להקריב ולהעניק כדי "להציל" את ההורה, מתקשה להבין שכעת אין לו שליטה במצב. וכשהמאמצים לא משנים את המציאות, נוצרת תחושת כישלון פנימי.

כאשר אדם מתמסר כולו לטיפול באחר, הוא דוחק הצידה את עצמו: החלומות, השאיפות, הבריאות והמשפחה האישית נדחקים למקום משני.

בזמן שחברים בגיל דומה מקימים משפחות, מתקדמים בעבודה ומממשים את חייהם, אותו "ילד הורי" נשאר שקוע בניהול חייו של ההורה המזדקן.

כאן חשוב לעצור ולבחון: דאגה אינה זהה לאחריות טוטאלית. ניתן ללוות, לאהוב ולסייע – אך לא לקחת בעלות על מצבו הרפואי של ההורה.

השלב הראשון לשינוי הוא להכיר במנגנון הזה: להבין שמדובר בהרגל שנבנה מילדות ושיש לו השלכות כבדות על החיים הבוגרים.

על הילד ההורי לשאול את עצמו: איפה עובר הגבול בין נתינה לבין ביטול עצמי? עליו ללמוד להציב גבולות ברורים ובריאים.

גבולות אינם מוותרים על אהבה או על נוכחות. הם אומרים: מותר לי לחיות את חיי, להשקיע בעצמי, ולא להיות עסוק אך ורק בהורה.

האיזון הרצוי הוא כזה שבו יש מקום גם להורה וגם לעצמי. אהבה יכולה להתקיים לצד שמירה על מרחב אישי, וזהו תנאי לחיים שלמים ובריאים יותר.

עד פהעם הבאה…דפנה שם טוב